בפגישתנו השתתפנו: גלית שראל, נורית צורגיל, תמר וייל, שבתאי גולד, פבלו גלמן-אמיר, דן וייסמן, ריצארד גרוס, איריס בן צבי, מיכל גולדמינץ, דן אמיר, מיכל ברק, אורנה טורקניץ, ליסה בלום, מנחם מרקוביץ, משה בר-נס, רונדה ג'וי-איגל, יהודה מאיר, אושר שניידרמן וגיל וינר. את הפגישה פתחנו כהרגלנו במדיטציה קבוצתית במשך 5 דקות. לאחר המצגת האישית עסקנו בזיכרון השואה, משמעותו והשפעתו עלינו כאן ועכשיו. גיל הקריא חלקים ממכתב שקיבל מסבו המתאר שש דמויות מבני משפחתו שנספו בשואה. נצטט כאן את הפתיח למכתב: "ואם ניגש גם הפעם לקטוף ששה פרחים, והנכד ישאל: שישה מיליון כמה זה? אלף פעם אלף, שש פעמים. אלף פעם אלף, לב מי יתפוס? שש – הוא יבין. המכתב מסתיים כך: "נקטוף עוד צרור. פרח לכל אלה שאני זוכר, שמונה עשר במספר שנקטפו. ציירתי רק בקווים חלשים שישה, שהיו קרובים לי – עבור נכדיי שידעו מי הם היו השישה. שהלכו, ולפני כל אחד ובעורפו, שורה של אלף כפול אלף, שורה ארוכה עד אין קץ, שבה הדמויות הולכות וקטנות, עד ללא הכר, לאבק, לעשן – והם כולם לא היו קטנים עד כדי כך. זכריה וינר " . בהמשך הדיון שיתפו חברים את המעגל בחוויותיהם הקשורות בזיכרון השואה.
בחלק האחרון של פגישתנו קיימנו סבב מהיר של עדויות והפניות.
נשמח להתראות בפגישות אישיות ובפגישה השבועית. לא נשכח להביא אורחים וכמובן נחשוב על חברינו להפניות.
להתראות,
גיל וינר
